|
|
ליל שבת, ח' אייר תשפ"ו |
ברוך הבא אורח | התחבר או הרשם |
הצג פרשות ועליות.
הצג אותיות פסוק ופרק. הצג קישורים להודעות. גודל הכתב:
כב וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃
חשון
ז'
תש"ע
שמות פרק כ פסוק כב
רש"י מביא מהמכילתא כך: ואם מזבח אבנים - ר' ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה: 'ואם מזבח אבנים תעשה לי', הרי אם זה משמש בלשון כאשר: כאשר תעשה לי מזבח אבנים, לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כ"ז, ו);וכן 'אם כסף תלוה' (שמות כ"ב, כד) חובה הוא, שנאמר 'והעבט תעביטנו' (דברים ט"ו, ח), ואף זה משמש בלשון כאשר; וכן 'ואם תקריב מנחת ביכורים' - זו מנחת העומר שהיא חובה, ועל כרחך אין 'אם' הללו תלויין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים".
השאלה היא, כמובן, מדוע ננקטת לשון "אם"? מדוע הדברים נאמרים כאופציה בלבד?
השאלה היא, כמובן, מדוע ננקטת לשון "אם"? מדוע הדברים נאמרים כאופציה בלבד?
חשון
ז'
תש"ע
שמות פרק כ פסוק כב
אם נבחן את הפסוקים עליהם מדבר ר' ישמעאל, נראה שעדיין לא ננעלו שערי ה"אם" בפסוק:
הפסוק שלנו - עוקב לפסוק "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". מדובר בתקופה שלפני אוהל-מועד, לפני שהיה איסור שחוטי-חוץ, ולהיפך: ה' מצהיר שבכל מקום בו יעבדו אותו הוא יתגלה ויברך את העובד. וכך מציבה התורה שתי אלטרנטיבות: מזבח אדמה או מזבח אבנים.
בסופו של דבר, לאחר הקמת המשכן והאיסור על שחוטי-חוץ, היה צורך לקיים את שני המודלים הללו של מזבח במזבח במשכן/מקדש (ואכן יש דיונים איך מקיימים "מזבח אדמה" במזבח הבנוי מאבנים), וכך ה"אם" בפסוק הופך, בסופו של דבר, ל"כאשר". אבל אין זה סותר את ה"ואם" שבפסוק - פשוט כעת קיימת רק האופציה לבנות מזבח אבנים, וממילא דין הפסוק - שלא יבנה אותן גזית - קיים.
כך יש לומר גם לגבי דיני ההלוואה: יש חובה להלוות, אבל זו איננה כלולה כחובה עצמאית, אלא היא חלק מדיני גמילות חסדים. ישנה האופציה לקיים גמילות חסדים באמצעות הלוואה לעני - ומי שבוחר בדרך זו, חלים עליו דינים מסויימים: האיסור לתת עליו נשך, האיסור להיות לו כנושה. שוב - אין זה מבטל את ה"אם" שבפסוק, זה רק אומר שבעיקרון ישנה משמעות הלכתית מוכרת להלוואה, כקיום בגמילות חסדים, ולכן יש בה מימד של חובה.
כך יש לבאר גם לגבי מנחת הביכורים: העומר ושתי הלחם הם קרבנות ציבור, בעוד הפסוק מתחילת ספר ויקרא עוסק בעצם המושג מנחת ביכורים. ייתכן ומושג זה קיים גם בקרבן-יחיד, ועל-כן ישנו חיוב ציבורי להביא מנחה כזו - אבל אין זה סותר את הסיטואציה בה יחיד יביא מנחת ביכורים, ויצטרך לקיים את דיניה: לאפות אותה אביב קלוי גרש כרמל, ליצוק עליה שמן ולשים עליה לבונה. ושוב אין הציווי המפורש סותר את ה"ואם" שבפסוק.
הפסוק שלנו - עוקב לפסוק "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". מדובר בתקופה שלפני אוהל-מועד, לפני שהיה איסור שחוטי-חוץ, ולהיפך: ה' מצהיר שבכל מקום בו יעבדו אותו הוא יתגלה ויברך את העובד. וכך מציבה התורה שתי אלטרנטיבות: מזבח אדמה או מזבח אבנים.
בסופו של דבר, לאחר הקמת המשכן והאיסור על שחוטי-חוץ, היה צורך לקיים את שני המודלים הללו של מזבח במזבח במשכן/מקדש (ואכן יש דיונים איך מקיימים "מזבח אדמה" במזבח הבנוי מאבנים), וכך ה"אם" בפסוק הופך, בסופו של דבר, ל"כאשר". אבל אין זה סותר את ה"ואם" שבפסוק - פשוט כעת קיימת רק האופציה לבנות מזבח אבנים, וממילא דין הפסוק - שלא יבנה אותן גזית - קיים.
כך יש לומר גם לגבי דיני ההלוואה: יש חובה להלוות, אבל זו איננה כלולה כחובה עצמאית, אלא היא חלק מדיני גמילות חסדים. ישנה האופציה לקיים גמילות חסדים באמצעות הלוואה לעני - ומי שבוחר בדרך זו, חלים עליו דינים מסויימים: האיסור לתת עליו נשך, האיסור להיות לו כנושה. שוב - אין זה מבטל את ה"אם" שבפסוק, זה רק אומר שבעיקרון ישנה משמעות הלכתית מוכרת להלוואה, כקיום בגמילות חסדים, ולכן יש בה מימד של חובה.
כך יש לבאר גם לגבי מנחת הביכורים: העומר ושתי הלחם הם קרבנות ציבור, בעוד הפסוק מתחילת ספר ויקרא עוסק בעצם המושג מנחת ביכורים. ייתכן ומושג זה קיים גם בקרבן-יחיד, ועל-כן ישנו חיוב ציבורי להביא מנחה כזו - אבל אין זה סותר את הסיטואציה בה יחיד יביא מנחת ביכורים, ויצטרך לקיים את דיניה: לאפות אותה אביב קלוי גרש כרמל, ליצוק עליה שמן ולשים עליה לבונה. ושוב אין הציווי המפורש סותר את ה"ואם" שבפסוק.