כי הוא רצה לברוא את העולם במידת הדין שמסומלת בשם אלוקים. אבל שם ה' מסמל את מידת הרחמים, לכן רק כשנגמרת הבריאה הוא נקרא בשם ה'

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" לשם יתברך אין דמות ואין צלם לכן תחילה ברא השם יתברך את מלאכיו אשר להם יקרא "אלהים" שזה שם כולל, ולפי צלמם ניתן לברוא אדם. לכן הנצח בורא מציאות שהיא חציה נצח וחציה מוגבלת כדי להתחיל לברוא בעולם שכולו הגבלה. בראשית ברא (השם) אלהים את השמים ואת הארץ... תחילה ברא השם את שגרירות האינסוף ביקום המוגבל ואחכ ברא את השמים ואת הארץ שהם מקום וזמן.
או במילים אחרות תחילה איפשר גילוי של אור האינסוף עי צמצומו ל"אלהים" ואז ברא לאותו צמצום מקום וזמן- הארץ היא המקום(כל מקום) והשמים שהם גורמי השמים האחראים על זמנים ומועדים.
לפני פסוק זה לא היה מקום או זמן או קשר לשם יתברך.

ובקשר לחשש הזקנים בתרגום - עיין מגילה ט. תוד"ה א-להים.

אין כוונת הפס' "בהתחלה ברא אלוקים" אלא "בתחילת הבריאה שאלקים ברא וכו' ויאמר אלקים יהי אור"

זה קשור למדרש שהיו עולמות לפני העולם שלנו. ('בְראשית' זה לא רק בסמיכות, זה פשוט ללא יידוע. בְהתחלה (כלשהי) הקב"ה ברא את השמים ואת הארץ)

בראשית זה לא רק בסמיכות לדבר אחר, והראייה מכאן...
לדעתי זה נובע מתוך ההסתכלות המיוחדת של פרק א' בבראשית. הוא הפרק היחיד (כמעט) שמתואר כל כולו מנקודת המבט של הקב"ה.
מנקודת המבט האנושית, אדם מסתכל על נקודת בריאת העולם והיא ה"ראשית";
אבל הקב"ה היה כאן עוד לפני העולם, כשעוד לא היה כלום. הקב"ה בחר נקודת התחלה כלשהי ושם התחיל.
אילו היה כתוב "בהתחלה" או "בָּראשית", היתה זו "ההתחלה הידועה", כלומר מנקודת מבט אנושית. "בְּראשית (כלשהי) ברא א-להים" - זה מנקודת מבט א-להית.